למרות שהקורונה יצרה מהפך בעולם. עדיין המון נשים מבזבזות זמן באינסטגרם, צופות בסטורי מנקר עיניים, חלומות על חופשות בחו״ל בזמן שהן עבודות בעבודה מעצבנת עם בוס על הראש ומשכורות מעליבה.

הן עדיין מתקמצנות על היציאות ועל בתי קפה, החשבון בנק תמיד ריק, והמלחמה על השקל פוגעת להן בחלום לחיות כמו שהן תמיד רצו.

למרות שהנתון הזה מאוד הפתיע אותי, אני יכולה להבין. לפני כמה שנים הייתי ילדה ביישנית שמנקה שולחנות בארומה בשביל משכורת מינימום. באותה תקופה? לא ראיתי אופציה אחרת. הייתי בטוחה שאמורים להגיע לעבודה בשביל לסבול. לא הכרתי משהו אחר.

הייתי סגורה על המסלול הבטוח של: לימודים, צבא, עבודה במקצוע מכובד ולהסתדר בחיים.

אבל כל פעם מחדש. גיליתי ששיקרו לי.

הלימודים לימדו אותנו להצטיין במקצועות שמשעממים אותנו.
בצבא הפכו אותנו לחיילים.
בתואר מכריחים אותנו ללמוד תיאוריות שיהפכו אותנו לשכירים.
והמקצוע המכבד שאמור לסדר אותנו בחיים? כנראה יכניס אותנו לדיכאון מרוב שעמום.

זה קטע הזוי אבל…